החלטה בתיק בש"א 3430/13 - א'

          לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.       המשיב, עורך-דין במקצועו, הגיש נגד המבקשים (ונגד המשיב הפורמאלי - עיזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל) תביעה לשכר טרחה. בית משפט השלום בתל-אביב-יפו קיבל בעיקרה את התביעה נגד המבקשים 1 ו-2  (ונגד העיזבון), וחייבם בתשלום סכום-כסף למשיב (פסק-הדין מיום 16.5.2011). שני הצדדים ערערו על פסק-הדין. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו קיבל באופן חלקי הן את הערעור הן את הערעור שכנגד, וקבע את סכום-הכסף שעל המבקשים (והעיזבון) לשלם למשיב (פסק-הדין מיום 17.1.2013). ביום 27.1.2013 הגישו המבקשים בקשה לתיקון פסק-הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). ביום 28.2.2013 דחה בית המשפט את הבקשה, בציינו כי לא נפלה טעות שיש לתקנה מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט. המבקשים לא אמרו נואש והגישו בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 28.2.2013. ביום 3.4.2013 קבע בית המשפט כי אין מקום לעיון מחדש, והפנה להחלטה נוספת שניתנה ביום 4.3.2013, אשר גם בה הובהר כי בית המשפט סיים את מלאכתו. ביני לביני הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 28.2.2013 (שבה כזכור נקבע כי אין מקום לתיקון פסק-הדין). הבקשה נדחתה על-ידי כבוד השופט רובינשטיין (רע"א 2108/13 - החלטה מיום 21.4.2013).

2.       לאחר כל אלה - ביום 13.5.2013 (כשלושה שבועות לאחר החלטתו של כבוד השופט רובינשטיין) - הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי, שעניינה הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 17.1.2013. לבקשה מצורפת בקשת רשות הערעור גופה. אולם, למרות שבקשת רשות הערעור הוגשה כמעט ארבעה חודשים לאחר פסק-הדין, סבורים המבקשים כי כלל אינם זקוקים להארכת מועד, זאת לאור פניותיהם לתיקון פסק-הדין "בנושאים קרדינאליים", כלשונם, ולאור העובדה שרק ביום 21.4.2013 נדחתה בקשת רשות הערעור שהגישו לבית משפט זה על ההחלטה מיום 28.2.2013. אליבא דהמבקשים, פרק-הזמן להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין מיום 17.1.2013 החל לרוץ ביום 21.4.2013.

3.       ובכן, טענה זו האחרונה היא חסרת יסוד. סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט קובע כי במקום שבו תוקן פסק-דין מחמת שנפלה בו טעות (כמשמעותה בסעיף-קטן (א)), יראו, לעניין ערעור, את מועד ההחלטה המתקנת כמועד מתן פסק-הדין. ודוק: הארכת המועד האוטומטית להגשת הליך ערעורי, לפי הוראת סעיף 81(ג), מתקיימת רק במקום שבו בית המשפט החליט לתקן את פסק-הדין. ההוראה אינה חלה כאשר בקשת התיקון נדחתה. בענייננו, לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לתקן את פסק-דינו, אלא שגם בקשה רשות ערעור על ההחלטה נדחתה, תוך שנקבע בין היתר כי:

מעיון בבקשה לתיקון טעות עולה, כי טענותיהם של המבקשים הן טענות ערעוריות, החורגות במובהק מגדר העניינים, אליהם מתייחס סעיף 81 לחוק בתי המשפט... ואמנם, בסעיף 22 לבקשת התיקון נטען כי "כיוון שההלכות בענין קבלת רשות ערעור לבית המשפט העליון ידועות ומוכרות הרי שהדרך היחידה להביא לתיקון ההשמטות היא בפעולה לפי הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 כפי שמבוקש לעיל". דברים אלה מדברים בעדם, וכל המוסיף גורע. אכן, גם לשיטת מי שאינו מדקדק באופן דווקני בסמכות התיקון לפי סעיף 81, אין מיכל זה יכול להכיל "ערעור פנימי" על-ידי הערכאה שנתנה את פסק הדין. על כן לא תאם המבוקש את לשון סעיף 81 או את תכליתו (פסקה י להחלטתו של כבוד השופט רובינשטיין ברע"א 2108/13).

יש להדגיש, כי גם לאחר החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 28.2.2013, לא אצו המבקשים לבית משפט זה בהליך ערעורי על פסק-הדין מיום 17.1.2013 (או אף בבקשה להארכת מועד), אלא פנו פעם נוספת לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, וכן פנו לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור, הכול בניסיון להביא לשינוי פסק-הדין באמצעות "תיקון טעות" כביכול. על רקע זה, לא ברור מהו הבסיס לסברתם של המבקשים כי בחירתם להגיש בקשות לתיקון טעות ולעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, ואף בקשת רשות ערעור לבית משפט זה - בקשותשנדחו כולן - "הקפיאה" את הזמן להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין מיום 17.1.2013. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את הכלל המושרש שלפיו הגשת בקשה לעיון חוזר (וכך גם בקשה לתיקון טעות הנדחית), אין בה כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה המקורית, ובהיעדר נסיבות מיוחדות גם אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן ארכה בדיעבד. שאם לא אמרנו כך, הרי שמנו בידיו של בעל-הדין את המפתח להארכת המועד להגשת הליך ערעורי, עד אין-קץ (ראו למשל בשג"ץ 3368/12 עטייה נ' כבוד השופטת איריס רבינוביץ'-בראון(7.5.2012)).

4.       האמור לעיל משליך גם על שאלת קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק את דחיית המועד להגשת בקשת רשות ערעור. כידוע, כלל חשוב הוא שבעלי-הדין נדרשים לקיים את המועדים הקבועים בדין, ובכלל זה את הכלל בדבר המועדים להגשת הליך ערעורי. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. היא מסייעת לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה (ראו בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (4.4.2000)). לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור, זאת בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה(30.3.2011)). בהקשר זה, הנטייה להיענות לבקשה להארכת מועד גוברת במקום שבו סיבת האיחור נעוצה בטעמים שאינם בשליטתו של בעל-הדין, ולעומת זאת סיבה שכל כולה בתחום שליטתו ובחירתו של בעל-הדין (או בא-כוחו) אינה מהווה בדרך-כלל "טעם מיוחד".

5.       בענייננו, המבקשים בחרו לנהל הליך שלם (כולל הליך ערעורי) בניסיון להביא לשינוי פסק-הדין מיום 17.1.2013 באמצעות "בקשה לתיקון טעות" לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. לא רק שניסיון זה נדחה - על-ידי בית המשפט המחוזי ועל-ידי בית משפט זה - אלא שמהחלטת כבוד השופט רובינשטיין עולה כאמור כי הבקשה לתיקון טעות הייתה למעשה הליך ערעורי במסווה. משכך בחרו המבקשים לפעול, אין להם אלא להליך על עצמם. אין לקבל כי ההתנהלות האמורה של המבקשים תקנה להם יתרונות דיוניים. זאת במיוחד שעה שלכל אורך התקופה המבקשים אף לא מצאו לנכון לפנות לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין מיום 17.1.2013, שמא ניסיונם "לתקן" את פסק-הדין לא יצלח.

6.       יש להדגיש: בענייננו פרק הזמן להגשת בקשת רשות ערעור החל להימנות מיום המצאתו של פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, ולא מיום שניתנה החלטה מאוחרת כלשהי שדחתה את בקשותיהם של המבקשים. המבקשים טוענים כי גם אם היו צריכים להגיש את בקשת רשות הערעור במועד מוקדם יותר, הרי שמדובר בטעות בדין המהווה "טעם מיוחד". אין בידי לקבל טענה זו. הדין בענייננו ברור ומושרש, והמבקשים עשו בחירה דיונית ברורה - לתקוף את פסק-הדין ולנסות לשנותו בטענה לקיומה של טעות או השמטה מקרית. את המשמעויות של הבחירה הזו, ואת הסיכון הדיוני הכרוך בה, הם יכלו לברר על נקלה, אך הם בחרו להמתין ולראות אם תצלח הדרך הזו. איני סבור כי המבקשים יכולים היום, בחלוף ארבעה חודשים מאז שניתן פסק-הדין, להיבנות מטענה של טעות בדין.

7.       במאמר מוסגר אציין, כי המבקשים מציעים ללמוד אנאלוגיה מהכלל שלפיו אין צורך ואין מקום לנקוט הליך ערעורי נגד פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, בשעה שתלויה ועומדת בקשה לביטולו של פסק-דין. אולם, לא הרי הכלל הזה כהרי המצב בענייננו: ראשית, לפי תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד שהוגשה לגביה בקשת ביטול, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. לעניין הארכת מועד סטטוטורית זו, בדרך-כלל אין נפקא מינה אם הבקשה לביטול התקבלה או שמא נדחתה (ראו פירוט ופיתוח בהחלטתי בבש"א 9371/10 עזבון סלאמה נ' משרד הביטחון (23.2.2011)). הדין באשר לבקשה לתיקון טעות (סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט) שונה כאמור (ראו גם חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי - מהדורה שלישית 446 (2012)). שנית, בענייננו המבקשים נמנעו מלהגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. שלישית, המבקשים נמנעו מלהגיש את בקשת רשות ערעור (או בקשה להארכת מועד) אף לאחר דחיית הבקשה לתיקון טעות בבית המשפט המחוזי, ובחרו להגיש בקשות נוספות כולל בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שנדחתה אף-היא. ורביעית, בענייננו הבקשה לתיקון טעות כללה מלכתחילה "טענות ערעוריות, החורגות במובהק מגדר העניינים, אליהם מתייחס סעיף 81 לחוק בתי המשפט" (דברי כבוד השופט רובינשטיין ברע"א 2108/13). משבחרו המבקשים להעלות את טענותיהם הערעוריות בגדרי בקשה לתיקון טעות, ואף להגיש בעניין זה בקשת רשות ערעור שנדחתה, אין הם רשאים להיתלות היום בטענה כי פעלו כפי שפעלו על-מנת לייעל את ההליכים.   

8.       לקראת סיום יש להבהיר כי עצם העובדה שהמבקשים טוענים לקיומו של "עיוות דין חמור" (לאחר שעניינם נבחן בשתי ערכאות), אין בה כדי לאיין את כללי סדר הדין ולהוות "טעם מיוחד" בנסיבות המקרה הזה. אציין, בבחינת למעלה מן הדרוש, כי המבקשים כותבים בבקשת רשות הערעור (סעיף 6) כי מודעים הם לכך "שעניינם תחום בעובדותיו הקונקרטיות, וההכרעה בו אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים"; עוד אדגיש כי אין ממש בטענתם של המבקשים כי מדובר באיחור "קצר ביותר" - להיפך, מדובר באיחור ניכר ביותר (כאמור, תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין מיום 17.1.2013 החלה להימנות ביום המצאתו של פסק-דין זה). 

9.          לאור האמור, ולאחר שבחנתי את כלל טענות המבקשים ואת תגובתו של המשיב, מצאתי כי המבקשים לא עמדו בנטל לבסס את קיומו של "טעם מיוחד", המצדיק מתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסכום של 4,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"ז בסיון תשע"ג (26.5.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    ער

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: